הרבה זמן לא כתבתי פה, יש לזה בערך 672 סיבות טובות, אף אחת מהן לא הכינה אותי לזה שהעולם החליט שבא לו לבדוק אופציה לאפוקוליפסה. מה קרה? נסעתי לאוסטרליה לחתן את הילד, פגשתי את הכלה שלי עשרה ימים לפני החתונה, החלטתי לכתוב על זה ספר כי היה משעשע. טיילתי עוד חודש וחצי באוסטרליה עם חברה סטייל תלמה ולואיז והצלחתי לחזור הביתה ממש לפני הסגר הראשון והתמוטטות העולם כפי שהכרתי אותו.

במכה איבדתי את כל הלקוחות שלי למעט צדיקה אחת, בבת אחת התפנה לי מלא מלא זמן שבמקום לגז'דר על מר גורלי נכנסתי למטבח, מה לא למדתי לבשל, בגטים, לחמי מחמצת, פסטה, עוגות שמרים (בטח כבר שמת לך למוטיב החוזר: פחמימה היא חברה שלא מפנה לך גב כשאת עצובה) בנוסף לזה היה פברואר, טרנינג עם גומי הוא חבר נוסף שלא מפריע לך לצמוח לרוחב, ואז התחילו לכאוב לי הפרקים, היפוכונדרית שכמוני עפתי לרופאת המשפחה שנגעה בי בקצות האצבעות עם כפפות לטקס ומסיכה, כאילו הבאתי לה משלוח מנות צרעת, שלחה אותי לבדיקות דם מקיפות, שקלה אותי והודיעה לי שאני בדרך הנכונה לבית המרקחת לתרופות.

כמו פולניה טובה קודם כל נבהלתי ובכיתי על מר גורלי, אחר כך נרשמתי לתוכנית גמילה מפחמימות ואכילה רגשית וכתבתי את עצמי לדעת. (

גיליתי שזה לא משנה לתוך מה את כותבת, זה יכול להיות ללפטופ, או למחברת, זה יכול להיות על מפית נייר במסעדה או בלוק צהוב של פעם, זה יכול להיות בפתקיות בטלפון או בכתיבת בוקר מדיטטיבית, זה יכול להיות לפייסבוק או לטוויטר או בכלל בתמונות לאינסטגרם, העיקר שהתוצאה היא נפש שעוברת כביסה ב90 מעלות ומצליחה להתמודד עם החיים בלהסתכל להם בעיניים ולא להעביר אותם דרך הקיבה.

אני עדיין אוהבת אוכל, רק שעכשיו הוא חלק פשוט מחיי, והכתיבה?

הכתיבה הצילה את בריאותי (פחות איזה 11 קילו ובדיקות דם מושלמות) את חיי, ובלי להגזים את כל השאר (זוגיות, שמחה, עבודה, חברים ופאודה) עכשיו אני ממש רוצה להעביר את זה הלאה וזה מה שאני עושה עם שתי שותפות מדהימות בקפריסין בנובמבר, לא צריך כלום חוץ ממחברת ועט או לפטופ כל השאר זה אהבה.

וגם חמישה ימים מלאים איתי בחופי קפריסין הצלולים והקסומים.