לא כתבתי כבר המון המון זמן, לא כי אין לי מה להגיד, יותר כמו השיר הזה של הנשמות הטהורות

רגע,
לפעמים אני חושב שזה
מן מצב זמני שכבר יחלוף
יהיה לו סוף
יהיה עוד טוב
הן יש עוד זמן אך
רגע,

רק שעכשיו אני כבר לא יודעת כמה זה זמני, ומי יכול בכלל להבטיח משהו כזה? והאם נחזור אי פעם לשגרה? או שנדונו לספר לנכדים שפעם אפשר היה לטייל בעולם ולהתחבק עם אנשים שהם לא המשפחה הגרעינית שלך.

וכל הזמני הזה אולי זה בכלל הקבוע החדש? אבל זה מביא לי התקף חרדה ובכלל לא על זה התכוונתי לדבר.

אני רוצה לדבר על קריאת מחשבות, איך סרטי הרומנטיקה האמריקאים חירבו לנו את החיים, אני רוצה לאכזב אתכם מיד בהתחלה, אף אחד לא קורא מחשבות, גם מי שאומר שהוא כן. הוא לא. אבל משום מה כשזה מגיע לאנשים הכי קרובים אלינו, בני זוג, ילדים, חברים טובים יש לנו ציפייה שהם יבינו ללא מילים מה אנחנו רוצים כמו בסרט,] אם מישהו אוהב אותך הוא הרי אמור להבין בדיוק מה את רוצה בלי שבאמת תוציאי את המילים מהפה. משום מה זה נחשב לשלב הכי גבוה ביחסים.

זהו שלא! כל אחד מאיתנו מגיע מעולם אחר, אנחנו נושאים איתנו לעיתים בתרמיל, לעיתים בכיס ולעיתים כגבנון את התפיסות עליהן גדלנו, הדרך שבה חונכנו, התרבות שבה אנחנו חיים, דת, מסורת, הכתובים ואלה שבעל פה והכי חשוב אלה שבהתנהגות.

אבל מה שנראה לי מובן מאליו יכול להיות לגמרי זר ומוזר לאדם שעומד מולי. גם אם גידלתי אותו. לפעמים אנחנו משתנים, יש דרכים בהן הלכנו או דיברנו או התנהגנו ואינן משרתות אותנו יותר. האם מי שחי איתנו צריך להבין אותנו בלי מילים?

הפתרון הכי פשוט לתסכול הזה הוא להגיד מה את רוצה, ככה פשוט.

אפשר, מותר ורצוי להגיד לילד: אלה הציפיות שלי ממך, אני מבקשת שתפנה את השולחן ותעשה כלים, תלמד להפעיל מכונת כביסה, תכין משהו לאכול, תדבר אלי יפה.

אפשר מותר ורצוי להגיד לבן/בת הזוג: תגיד לי שאתה אוהב אותי פעם ביום, אני צריכה חיבוק, אני רוצה לעשות דברים שאני אוהבת.

במקום תסכול מתמשך משפט פשוט שמבהיר את הצורך והרצון.

ולזכור כל הזמן שהאדם שעומד מולנו הוא אדם שאנחנו אוהבים ורוצים בטובתו ובשמחתו.

ולתרגל, לפחות פעם ביום להגיד מה אני רוצה! לא תמיד אפשר לקבל מה שאני רוצה אבל זה עניין לפוסט אחר לגמרי לא?