יושבת צופה באיזו תוכנית טפשית בנטפליקס, (טרויה, טוב?) חתיך עולמי עם קוביות עומד שם על סירה של פעם עם משוטים ופתאום צעקה "אדמה"! ואני חושבת לעצמי מה יש לאנשים שהם מוכנים לצאת אל הלא נודע? בני אדם לאורך ההסטוריה פשוט קמו והלכו למקומות שלא היה להם שום מושג מה מחכה להם שם. מה דוחף את היצור האנושי לקום מהמקום המוכר שהוא נמצא בו וללכת למשהו חדש לגמרי שאין לו מושג מה הוא? תחושת ההתרגשות? הפחד? ההתגברות? מבנה פנימי שיודע שאם תשאר במקום אחד תרקיב כמו פרי נשכח על האדמה?

כל פעם שאני נכנסת להרפתקאה חדשה בחיי התהליך די דומה, קודם כל צץ רעיון אמורפי, לוקח כמה לילות לישון על זה וזה מתחיל לקבל צורה, אחרי שהוא מקבל צורה, אני עסוקה בלחשב את האנרגיה שיקח לי להוציא אותו לפועל, רק אחר כך מגיעות רשימות הבעד והנגד, תכנית העבודה ורשימת המשימות לביצוע.

אולי זה נובע מחוסר נוחות דווקא, כי מרוב שנוח כבר לא נוח בכלל, אולי מזה שככל שאנשים מתבגרים הם מודעים בכל יום קצת יותר למוגבלות האנושית ולזה ששעון החול סופר לאחור מהרגע שאנחנו נולדים.

ואז אני מחליטה שכן, יאללה נלך על זה, נכנסת לסחרחרה של ביצוע ותאומים, מחברת אנשים למשהו שהתחיל כמו חלום הזוי ופתאום הופך למשהו שאולי עוד יכול להתרחש. והכל מלא זמזום של התרגשות ותוכניות אופטימיות.

השלב הבא הוא השלב שאני נמצאת בו עכשיו ממש, הכל מוכן, הכל יש, מה יקרה אם אף אחד אבל אף אחד לא יחשוב שהמשהו הזה שהשקעתי בו אותי מספיק טוב? והספקות, מה חשבתי לעצמי בכלל, מי בכלל ירצה את הדבר הזה, אבל זה קורה, כבר התחייבתי, הסרעפת שלי מכווצת ואני מזיעה במקומות שלא ידעתי שאפשר, כבר אין ברירה, התחייבתי ואני צריכה לעמוד מול כל האנשים האלה ולעשות את זה.

הערב אני מקווה שיצא לי לצעוק "אדמה" ההרצאה שלי על החיים שלי, על התהליך הזה שבועט במגבלות. על לצאת למשהו חדש גם כשאת כמעט בת 51, וכמה זה נכון לאנשים בכל גיל.

בקיצור התבשלתי בזה שנה, היום ההרצאה הראשונה,  על החיים ועל המוות.