שנה שאני יושבת בבית, ממשרה אינטנסיבית פלוס עם אחריות וסטרס, ניהול צוות, גיוס משאבים והתמודדות עם משרדי ממשלה, לחתימת אבטלה פעם ראשונה בחיי.

עם כל ההכנה הנפשית וההתפטרות המאורגנת, שום דבר לא מכין אותך לרגע הזה שבו אין שום סיבה להתלבש בבוקר, בשבועיים הראשונים את קמה בלחץ בבוקר, בדיכאון כי את צריכה לצאת לעבודה שכבר לא עושה לך התרגשות בבטן, וכמו בטיול בחו"ל אין לך מושג איפה התעוררת, פתאום את נזכרת שאין לך שום סיבה מיוחדת לקום, קמה למכונת הקפה, שקט בבית, פותחת את הדלת לבנות לפיפי, בעקרון מסתובבת בגופיה מרוטה ותחתונים, מתיישבת מול הטלוויזיה, המשימה החשובה ביותר שלך היא למצוא את הפרק הבא בצפייה ישירה בסדרה הבאה שאת מתמכרת אליה, קצת לא נעים לך, כי כל הבית כבר מזמן יצא לעבודות יומו, מבשלת משהו, לא מסובך מידי, הבית עובר טרנספורמציה, את מתחילה להעיף מלא דברים לא רלוונטיים לחיים החדשים שלך, בגדים, ספרים, ניירת, ריהוט, מרגישה צורך עצום ופנימי לפחות דברים, למקום לנשום, הדברים מתחילים ליפול במקום, כמו בפאזל ככל שיש לך פחות את מרגישה שלכל דבר יש מקום, אחרי שבועיים את מתחילה לתכנן תוכניות ואת משגעת אותו, אולי את זה? ואולי ככה? והוא מכיל אותך עם כל הטירוף הרגעי ומרגיע, תנשמי מותק הוא אומר לך, לאן את ממהרת, היית עסוקה כל כך, וכל כך הרבה זמן שאולי כדאי שתבררי מי את קודם ומה את רוצה, ואת, לא נעים לך, כל החיים את אישה שמפרנסת את עצמה, עכשיו תורך, הוא אומר לך, קחי את הזמן, מקסימום נאכל פחות הוא צוחק, זה לא מצחיק אותך אבל את מחליטה לסמוך עליו, סמכת עליו כבר קודם, את יודעת שהוא שם כשאת צריכה.

פתאום הכל נרגע, את מתרגלת, עושה לך רשימה של כל מה שרצית להספיק ולא יצא, פוותחת בלוג, עושה פילאטיס, טסה לחגוג יומולדת עם חברה בטוסקנה, עפה לפריז בהתראה של שבוע לראות את קולדפליי, , קוראת ספרים, עובדת על תוכנית האוטובוס, מצטלמת, שומעת מלא מוזיקה, קוראת ספרים כמו פעם, מתחילה לבנות הרצאה על החיים החדשים שלך, המקום היחיד שבו את באינטראקציה עם אנשים הוא בפייסבוק, דווקא סבבה, אנשים שואלים אותך כמה זמן את מתכוונת להמשיך עם השטות הזאת של האבטלה, ומתי את חוזרת לעשות משהו משמעותי, לכי תסבירי להם שהראש שלך כל הזמן עובד והלב שלך בסדר גמור, אין לך שום זכרון בגוף של לקום ולצאת לעבודה, של להיות חייבת משהו למישהו, והוויתור על התסכול מול המערכות הוא ויתור שעושה לך נעים. וכל מה שאת רוצה לעשות זה לכתוב אז את מתחילה את יומני המובטלת, אנשים קוראים אותם ואת משתעשעת לך במילים כי זה בא לך בקלות ובשמחה.

את פוגשת מכרה במדבר ביום כיפור, והיא שואלת אותך אם תהיי מוכנה לנהל את דף הפייסבוק של העסק שלה, את מתאימה לי ולמה שאני רוצה להגיד היא אומרת לי, את אומרת לה שתחשבי על זה, ואת לוקחת את זה בזהירות, זה זורם ונחמד, לומדת מלא מילים חדשות, מתקשר חבר ששואל אותך אם בא לך לכתוב תוכן לקמפיין שהוא מתכנן לשלושה חודשים, מישהי ממליצה עלייך בפוסט בפייסבוק ונכנס עוד פרוייקט עם עסקים בדימונה, ועוד אחד ואת מוצאת את עצמך שולחת את רואה החשבון לפתוח לך עסק, ויש לעסק שלך שם:

נילי שלו סורקיס שרותי דיגיטל, פתאום את עסוקה ממש, הטלפון מצלצל כל הזמן בענייני מילים, גם קריאייטיב לעת מצוא אבל בעיקר מילים.

ואת נזכרת שמשפט שאחותך המופלאה אמרה לך "כל כך הרבה זמן רצית ללכת לכיוון חדש שהעולם נעל נעלי ריצה ואמר לך יאללה קומי לאן הולכים?"

אז אני הולכת, בצעדי תינוק, אבל משעשעים כאלה בריקוד.