הכל יחסי, איינשטיין אמר את זה קודם אבל הוא בטח התכוון למשהו מדעי לגמרי שאני לא מבינה, אני מתעסקת בזה כבר שבועיים.

לא יודעת מה אתכם אבל אני חיה עם עוד אנשים, גם בסביבה החיצונית וגם בתוך הראש שלי.

כל מחשבה שבודקת אופציה להפוך לפעולה עוברת מסננת. המסננת הראשונה היא אם זה טוב לי.

המסננת השנייה היא האם זה טוב ליקרים לי? ואם לא כמה הפגיעה בהם תהיה חמורה?

והיכן לכל הרוחות עובר הגבול בין מה שטוב לי למה שיפגע ביקרים לי?

בסוף כולנו נמות. לפני זה בטח נבלה כמה שנים מסטולים באיזה דיור מוגן שבו אם יהיה לנו מזל נזכה לחלוק זכרונות עם עוד אנשים כמונו. לפני זה יש את החיים עצמם.

איך בחיים עצמם את עושה את ההחלטות שייצרו את הזכרונות שמהם תחיי בשנותייך האחרונות על הכדור הזה (אם את לא הינדו ומאמינה בסמסרה)

ואז יש את המעגל הגדול יותר של מה יגידו… אם את מחליטה משהו שלא מקובל חברתית מה המחיר שאת מוכנה לשלם כדי לעשות אותו?

להתפשר. כמעט בכל מקום יש לזה קונוטציה שלילית, אבל אתה מתפשר בחיים כדי שלא לפגוע באנשים שיקרים לך, אתה מתפשר כי אתה אוהב אותם ורוצה בטובתם, אתה מתפשר בעבודה כדי להביא משכורת הביתה וכדי שתוכל לבלות את הזמן הפנוי שלך איך שתרצה. אתה מתפשר כי אתה לא חי בתוך בועה. למרות שלפעמים זה לא נראה כמו רעיון כזה גרוע, הבועה.

בסוף זה מסתיים במה אני מעדיפה לזכור על עצמי בשלב שלפני הסוף.

איזה קונפורמיסטית מופלאה הייתי חיה לפי הכללים התרבותיים ואיפה המדליה על זה לעזאזל.

או התפרעתי וצברתי מספיק חוויות כדי ללכת בבום!