בואו ונגיד את האמת, אני מציצנית, ומה אתם מחייכים? גם אתם. הרשתות הו הרשתות שפותחות לנו חרך הצצה לתוך חיים של אנשים אחרים,  ואם אנחנו מחרישים הם אפילו לא יודעים שהיינו שם.

לא מאוזן, בטח לא מאוזן אבל אם היה מאוזן זה היה החיים עצמם לא? השבוע בישלתי דלקת אוזניים, כזותי שמציקה, לא עד ללכת לרופא או אנטיביוטיקה אבל מספיק כדי לשלוח את שיחיה לפארם להביא טיפות אוזניים, מספיק כדי לקום בבוקר להסתכל על עצמי במראה עם הגולגול עוזרת על הראש, טרנינג מהוה מוכתם ופרצוף של מישהי שלא ישנה בלילה ולא נעים לה.

ואז הסתכלתי על החיים שלי, (ברשת, מה אני מזוכיסטית?) בפרספקטיבה של זמן ומרחק הכל פשוט נראה מושלם. טוב מכדי להיות אמיתי, התמונות הורסות, התאורה מחמיאה, האוכל טעים, הבילויים, הנשיקות, החברות, הילדים, שיחיה, חו"ל,  והכל ברמה של סרט הוליוודי. מיצמצתי רגע, כמעט לא יכולה להאמין שהמדרובה שמסתכלת עלי מהמראה היא אותה אחת שמשחקת בסרט הזה.

לפני כמה זמן הייתי בלוויה, זוכרת שכתבתי לחברים (כאלה שאומרים לי את האמת גם כשהיא לא משהו)  "מה אם בלוויה היו חייבים לומר את האמת על המת?" מה אם לא היתה ברירה והמספידים היו חייבים לומר את האמת ורק את האמת…

נגיד: היה איש רגיל לגמרי, שום ייחוד, קצת משעמם, התלונן הרבה, הסריח מבצל, שיקר לפעמים, חיטט באף ומרח על הספה.

ואז חשבתי על כל הפעמים שמחקתי תמונות שלא החמיאו לי, שהחזקתי את הבטן כשצילמו אותי, שחייכתי כשכל מה שרציתי היה לצרוח.

חשבתי על הפעם ההיא שזרקתי תמונת סטילס ישנה שלנו משייט על יאכטה בים המרמרה תמונה רומנטית ברמת הטיטאניק רק כי למרות שנראנו כמו סרט הוליוודי רבנו שם כל כך בשקיעה שכמעט שנינו קפצנו להתאבד במים.

אז מהי האמת באמת? מה שפורסם ברשת? מה שזוכר הלב או הראש? מה נשאר בזכרון?

החלטתי לתת צ'אנס לאמת. כמו שהיא בלי פילטרים, להכריז על חודש אתגר "תמונה אמיתית אחת ביום" תזכורת שאין דבר מושלם ואולי טוב שכך.

אחת ליום בעמוד הפייסבוק של 50 זה השחור החדש תעלה תמונה של משהו אמיתי, מוזמנים להעלות אחת גם. יהיה "מושלם".