יושבות שלוש נשים, קשורות אנחנו, גדלנו באותו תרמיל אפונים, סוג של הסטוריה משותפת שאת לא מוצאת אצל חברים שלא גדלו איתך.

הן היו ביחד מההתחלה בבית הספר היסודי, אני הצטרפתי רק בתיכון, עברנו ביחד הכל, ההתאהבויות הראשונות, הנשיקות, המחזור, המורים, הבנים, כתבנו שירים, החלפנו דעות, כעסנו, היינו ברוגז, השלמנו, כל אחת מאיתנו בחרה דרך. לפעמים אנחנו הובלנו לפעמים הדרך הובילה אותנו, חלקנו חלומות ותוכניות לעתיד עוד כשהכל היה עמום וחשבנו שהכל אפשרי ממש קצת לפני שהחיים קרו.

והנה אנחנו פה, שלושים וקצת שנים אחרי, אחת עזבה מיד אחרי הצבא ועפה לאמריקה ומאז היא שם עושה חיל, אחת אשת תקשורת בדמה ובנשמתה מחוברת לחדשות ואחת (אני) לא ממש סגורה על עצמה מה היא רוצה לעשות כשתהיה גדולה .

במסעדה שווה (טורקיז) שותות משהו לאווירה (מוחיטו חזק). העדכונים מתחילים במובן מאליו, מצב משפחתי (נשואות) ילדים (שניים לכל אחת) מה עושים החצאים הגבריים שלנו (מלא דברים), בני כמה הילדים (12-24) קצת ריכולים על אחרים מתוך אותו המילייה, מכל אחת מאיתנו יוצאים המשפטים בבליל, אנחנו מתפרצות אחת לדברים של השנייה, פתאום הכל נהיה כמו פעם, נוח, נעים, קורע מצחוק, הזכרון של איך היינו מתערבב עם מי שאנחנו היום. מי רצינו להיות? איך נתפסנו האחת בעיני השנייה? אמיצות, נועזות, הרפתקניות בעלות דעות מוצקות על העולם. ופתאום את קולטת שאולי הבחוץ שלנו השתנה אבל הבתוכו אותו דבר, אולי עם מכה קטנה בכנף, אולי עם תוספת ציניות קלה וקצת חריף בצד, אבל הניצוץ הזה בעיניים הוא עוד שם.

ממרומי המוחיטו אנחנו מודות בחולשות, בקשיים, בהחמצות ובחלומות שלא הגשמנו בחיוך, בהבנה שמביאים הגיל והנסיון שבניגוד למה שחשבנו לא הכל יכול לקרות ולא כל הזמן אבל זה לגמרי בסדר. עוד קינוח ואנחנו מדשדשות ליד האוטו, לא ממש ששות להפרד, קצת קשה לשחרר את התחושה הזו שפגשת אחיות לתרמיל, זה לא קורה הרבה, זה לא קורה מספיק.

נפרדות בחיבוקים, נשיקות והבטחות להפגש, הלב רחב ושמח ובסך הכל לא רע! לא רע בכלל!