ככל שאני מתבגרת אני צריכה פחות, מהכל. זה התחיל מזה ששיפצנו קצת את הסלון ולא הייתי מסוגלת להחזיר את התמונות לקירות, אז הקירות ריקים ולבנים, זה המשיך בלהעיף את העבודה שלי כי זה הפסיק להתאים, ריהוט מיותר, בגדים, פחות בגדים עושים לי לראות את אלה שאני אוהבת, פחות תחתונים אז אני לובשת רק את היפים, פחות ספרים (זה היה הכי קשה למיין) השארתי רק את אלה שגורמים לי לשמחה גדולה בחיי ועוד כמה שאני ממש רוצה לקרוא. פחות סירים, מי צריך לכל הרוחות 30 סירים? פחות כלים במטבח בכלל ואם אפשר שחוץ מהקומקום ומכונת הקפה אהובתי לא יהיה על השייש כלום. העפתי מגבות ומצעים, שני אנשים חיים כרגע בבית, למה צריך 20 מגבות וארבעה סטים של מצעים לכל מיטה? עם כל שקית דברים שאני מוסרת/משליכה אני מרגישה שנכנס לי יותר אוויר לתוך הריאות, זרקתי את חברת הלווין מהחיים שלי ואני צורכת נטפליקס במידה, כמות המתח שהתפוגגה מתוכי עם ההפרדות משידורי החדשות/ פרסומות יכולה להפעיל את תחנת הכוח בעזה לאיזה שבועיים שלושה, יש לי פחות חברים, אבל אלה שעברו לשלב חיי הבא הם כאלה שיהיו שם בשבילי תמיד גם כשאני נעלמת, פחות איפור כי זה מה יש בגיל 50 וזה כולל קצת קמטים והתרופפות קלה, פחות דרמה בחיים כי באמא שלכם על מה יש בכלל לריב ולמה? אנשים בכל מקרה שומעים רק מה שהם רוצים לשמוע. התהליך עדיין לא הסתיים, בטח עוד יעופו דברים מהבית ומהנשמה שלי, אבל פחות. הדבר היחיד שיש ממנו יותר הוא התובנה שכל יום הוא יום חדש, שאפשר לוותר על השליטה, שלקום אופטימית ושמחה בבוקר זה עניין של בחירה, שהאדם לוקח את עצמו איתו לכל מקום והמסע הוא פנימי, הנסיבות הן נסיבות והדבר היחיד שיש לי שליטה עליו הוא התגובה שלי למתרחש.

אז אני קלישאה תתבעו אותי

בתמונה אני במדבר כי לא היה לי אומץ לשים תמונה בעירום (סתם) הכי טוב תשליך במדבר