איך אמר לי חבר טוב, בני אדם הם מכונות פשוטות בסך הכל, אנחנו רק נראים מורכבים ומסובכים אבל בפועל לכל אחד מאיתנו יש שני כפתורים שמפעילים אותנו. אחד חיובי שמפעיל את כפתורי העונג, שמחה, קבלה ואהבה, ואחד שלילי, שמפעיל את הכעס, אכזבה, עצב, תסכול ושנאה.

הבעיה העיקרית היא שבמערכות יחסים אפליקציית ההפעלה של רובנו נמצאת בידיים של אנשים אחרים, תמיד הם יהיו האנשים שאכפת לנו מהם, כמעט תמיד הם יודעים על מה ללחוץ כדי להפעיל אותנו והכי חשוב הם אלה שקובעים את העוצמה וכמה זמן לוחצים על הכפתור… עונג וגם כאב קשה לשאת לאורך זמן. ככה זה במערכות יחסים, היית מצפה שתהיה לך יותר שליטה על הכפתורים של עצמך לא? זהו שלא!

הבחירה על איזה כפתור ללחוץ, מתי וכמה זמן עומדת ביחס ישיר לכמה נלחצו הכפתורים שלי במהלך היום. אם כפתור התסכול שלי נלחץ כי חטפתי עצבים על מישהו יש מצב שאני לוחצת על הכפתור שלו כי זה משחרר אצלי לחץ. ואם הוא רוצה שמשהו יקרה בדרך שלו יש מצב שהוא לוחץ לי על הכפתור כדי שיהיה יותר קל.

כשאת אוהבת מישהו רוב הזמן את רוצה ללחוץ לו על כפתור העונג, את גם מתייחסת בסלחנות וסבלנות כשהוא לוחץ לך על הכפתור השני,  עם הזמן והשנים אתם נהיים יותר מרוכזים בעצמכם, אבל אתם לא יכולים ללחוץ על הכפתורים של עצמכם, במקום לבקש ממנו, מאמי, תלחץ לי על הכפתור הנכון (תגיד לי שאתה אוהב אותי, חבק אותי יותר, תסדר את החצר) את לוחצת על הכפתור השני, זה של הביקורת, זה של הציניות מה שבהכרח יגרום למעגל סגור של הפעלת כפתור אחד בלבד, המבאס, לא הכיפי ולמעגל סגור של כעס וחוסר הבנה.

אני בטוחה שאפשר להגיע למצב מושלם של אני אחראי על הכפתורים שלי בעצמי ולא נותן לאף אחד להפעיל אותי, אבל זה נראה לי כמו לעשות סקס לבד, מצליח למלא אחר הצורך אבל איפה הכייף בזה?

בעקרון נשאר להשתדל, לזכור ללחוץ על הכפתורים בעדינות, בהתחשבות ובמודעות שגם על שלך ילחצו.